“רגע, אני יכולה להזמין גם את סבתא לזום?”
כך התחיל השיעור היום עם נעמי - בת חמש שגרה בניו יורק.
מתוקה, סקרנית, עם מבטא חצי אמריקאי וחצי ישראלי, וקול קטן עם הרבה התלהבות.
“סבתא אמרה שהיא רוצה לשמוע איך אני קוראת בעברית.”
שלחתי לה לינק לזום.
דקה אחרי, עלתה למסך סבתא עם חיוך ענק ונשמה שרואים מרחוק.
ואז…
נעמי קוראת.
לא שיר של ביאליק, לא קטע מורכב.
פשוט:
“סַ - בָּ - סַבָּא קָ - נָ - קָנָה בַּמְ - בָּ בַּמְבָּה!”
סבתא משתתקת.
העיניים נוצצות.
הידיים על הלחיים.
ודמעה שקטה מחליקה.
“אני לא מאמינה,” היא לוחשת.
“אני לא מאמינה שהיא קוראת באמת. בעברית. עם ניקוד!”
הרגע הזה – של ילדה בת חמש, בפיג’מה ניו-יורקית, מקריאה מילה לסבתא שלה מהשפה שהסבתא גדלה עליה - זה רגע שלא יתואר במילים...
הוא פשוט נוגע. עמוק.
כי בסוף, זו לא רק מילה.
זה חוט שמחבר דורות.
זה גשר שנבנה בין יבשות, בין זמנים ובין לבבות.
אני לא מלמדת רק קריאה.
אני עוזרת לילדים להחזיר לעצמם את המקום שלהם בתוך הסיפור המשפחתי.
להרגיש שהם חלק מישראל, גם כשהם אלפי קילומטרים ממנה.
שידעו לקרוא את הברכה מסבתא.
שלא יאבדו את היכולת לקרוא בעצמם - בעברית.