רומי בת תשע, חיה בטורונטו. בשיעור עברית בזום תרגלנו יחד את מה נשתנה. אני יושבת בקוסטה ריקה, היא ליד אמא שלה במטבח קנדי חמים. ואז היא לחשה: "אמא, אני יכולה לשיר את זה בעצמי?" בליל הסדר פתחה רומי את ההגדה, נשמה עמוק, והתחילה לשיר. בהתחלה בקול רועד, אחר כך - בקול מלא ביטחון כשכולם הצטרפו. סבא לא יכול היה להסתיר את התרגשותו, האחים הקטנים מחאו כפיים, ומישהו צילם בוידאו ושלח לי. כשראיתי - גם אני דמעתי. כי בין השקט של קוסטה ריקה לבין ההתרגשות של ליל הסדר בישראל ובקנדה - עבר חוט אחד דק של עברית, שהפך לגשר משפחתי שלם.
