רועי, בן עשר, חי במיאמי.
בשיעור עברית בזום תרגלנו קריאה קצרה מתוך ספר ילדים.
באמצע, הוא עצר את התרגול והביט באמא שלו, ושאל בשקט:
"אמא, אני אוכל לדבר עם בני הדודים שלי בעברית כשנבוא לבקר?"
האמא חייכה. היא ידעה עד כמה הוא אוהב את בני הדודים שלו בישראל -
כמה הם מצחיקים אותו, איך הם משחקים איתו כדורגל,
איך בכל שיחה בוואטסאפ הוא מרגיש קצת "בחוץ" כי הם מדברים מהר בעברית.
פסיכולוגים טוענים שבני דודים, הם "חוליה סודית" בחיים שלנו.
לא אחים שמולם יש קנאה ותחרות, לא הורים שמולם יש מרחק וסמכות –
אלא משפחה מסוג אחר: קרובה, כיפית, מחבקת.
הם עוזרים לילד להרגיש שייך, לראות את עצמו כחלק מסיפור משפחתי רחב.
וכשילד יושב בזום, לומד לקרוא מילה ועוד מילה בעברית,
הוא לא חושב רק על שיעור.
הוא חושב על זה שברגע שיגיע לישראל - הוא יוכל לצחוק, לשחק, לספר בדיחה - בעברית - יחד עם בני הדודים שלו.
האמא סיפרה לי אחר כך:
"זו לא רק השפה. זה הלב שלו שנפתח. הוא מרגיש שיהיה לו מקום, שהוא לא יהיה זר בתוך המשפחה שלו."
וברגע הזה – הבנתי שוב למה אני אוהבת את מה שאני עושה.
כי בזכות שיעור עברית בזום, ילד אחד במיאמי כבר בונה לעצמו גשר חי אל בני הדודים שלו בישראל.